<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' פדיון הבן</h1>
<h2>דף ח.</h2>
תניא [קדושין ח' ע"א] עגל זה בפדיון בני אין בנו פדוי, עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי. והא דאמר עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי אוקימנא אע"ג דלא שוי ה' סלעים בנו פדוי היכא דקבליה כהן עילויה, דבדעתא דכהן תליא מילתא וסביר וקביל, כי הא דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוי לי חמש סלעים, אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעיא ליה סודרא, אבל כולי עלמא לא, כי הא דמר בר רב אשי שקל סודרא מאימיה דרבה מחובי שוי עשרה בתריסר. תנן [בכורות מ"ט ע"ב] חמש סלעים של בן במנה צורי, שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי, וכתב גאון הכי ולענין פדיון בנו של בכור ישראל אין צריך לפדותו אלא במעמד אותו כהן שפדה ממנו בלבד, ואם אבי הבן אינו למד הלכות ברכות וסדר פדיה ילמדנו אחר, ואותה ששנינו [מגילה כ"ג ע"ב] הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן באדם שהוא מקדיש קרקעותיו, ולאדם שאמר דמי עלי, שצריך עשרה בני אדם פקחין לאמדו ולחשוב כמה שוי, אבל בכור ישראל כבר קצוב כמה פדיונו חמש סלעים שהן עשרים ושמונה כספים וחצי וחצי דנק. גרסי' בפרק [קמא] דנזיקין [ב"ק י"א ע"ב] אמר ר' אלעזר בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו.
<h2>דף כט.</h2>
תנן בקדושין בפרקא קמא כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, ותרצה רב יהודה למתניתין הכי כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות [לבנו] אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו בנהר, ר' יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות. לפדותו מנא לן דכתיב וכל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרק נפשיה שנאמר תפדה תִפ0דה. ואיהי מנלן דלא מיחייבא וכו' עד בניך ולא בנותיך. ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודמו שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו. אמר ר' ירמיה הכל מודים כל היכא דליכא אלא ה' סלעים הוא קודם לבנו, מאי טעמא מצוה דגופיה עדיף, כי פליגי דאיכא ה' סלעים משועבדים וה' בני חורין, ור' יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, בהני בני חרי פריק ליה לבריה ואזיל כהן וטריף משועבדין, ורבנן לטעמיהו דאמרי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הלכך מצוה דגופיה עדיף. והאי מחלוקת ר' יהודה ורבנן במלוה הכתובה בתורה ישנה בבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ט ע"ב]. ת"ר מנין שאם היו לו ה' בנים מה' פטרי רחמים מה' נשים בתולות שחייב לפדות את כולן שנאמר וכל בכור בניך תפדה. פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא, מהו דתימא נליף בכור בכור מנחלה, מה להלן ראשית אונו, אף כאן ראשית אונו קמ"ל.
תניא [קדושין ח' ע"א] עגל זה בפדיון בני אין בנו פדוי, עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי. והא דאמר עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי אוקימנא אע"ג דלא שוי ה' סלעים בנו פדוי היכא דקבליה כהן עילויה, דבדעתא דכהן תליא מילתא וסביר וקביל, כי הא דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוי לי חמש סלעים, אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעיא ליה סודרא, אבל כולי עלמא לא, כי הא דמר בר רב אשי שקל סודרא מאימיה דרבה מחובי שוי עשרה בתריסר. תנן [בכורות מ"ט ע"ב] חמש סלעים של בן במנה צורי, שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי, וכתב גאון הכי ולענין פדיון בנו של בכור ישראל אין צריך לפדותו אלא במעמד אותו כהן שפדה ממנו בלבד, ואם אבי הבן אינו למד הלכות ברכות וסדר פדיה ילמדנו אחר, ואותה ששנינו [מגילה כ"ג ע"ב] הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן באדם שהוא מקדיש קרקעותיו, ולאדם שאמר דמי עלי, שצריך עשרה בני אדם פקחין לאמדו ולחשוב כמה שוי, אבל בכור ישראל כבר קצוב כמה פדיונו חמש סלעים שהן עשרים ושמונה כספים וחצי וחצי דנק. גרסי' בפרק [קמא] דנזיקין [ב"ק י"א ע"ב] אמר ר' אלעזר בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו.
גרסי' בשקלים ירושלמי פרק שני [ה"ג] ר' ברכיה בשם ריש לקיש לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהא כל אחד ואחד פודה את בנו בעשרים כסף. ר' פנחס (בן) [בשם ר'] לוי לפי שמכרו בכורה של רחל ונפל לכל אחד ואחד טבע יהא כל אחד ואחד נותן שקל טבע. ופדיון הבן נוהג האידנא ומי שאינו פודה את בנו עומד באיסור גדול, והבן עצמו נמי עומד באיסור לכי גדיל אי לא פריק נפשיה, דפדיון הבן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. וכבר כתבי' לעיל דבכור לא צריך למיפרקיה אלא במעמד אותו כהן דשקיל [ליה] מפני שקצוב פדיונו חמש סלעים. מיהו אי ניחא ליה לכנופי עשרה ליקרא בעלמא או לפרסומי מלתא, אי נמי משום כבוד הבריות הרשות בידו, כי ההיא דגרסי' בסוף פ' מרובה [ב"ק פ' ע"א] רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן שהוא שבוע של ברית מילה, ואמרי לה לבי ישוע הבן שהוא פדיון הבן. גרסי' בסוף מסכתא דפסחים [קכ"א ע"ב] ר' שמלאי איקלע לבי פדיון הבן בעו מיניה על פדיון הבן ודאי אבי הבן מברך, שהחיינו מאן מברך, כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה, או דילמא אבי הבן מברך דקא עביד מצוה. לא הוה בידיה, אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה אבי הבן מברך שתים, והלכתא אבי הבן מברך שתים. והמקום שחבב ברחמיו אותנו, ואהב אותנו אהבת עולם, וקראנו בני בכורי, וגאל את אבותינו ממצרים, וצונו לפדות בכורים ולקדשם לקדושת שמו, הוא יגאל אותנו בקרוב ויפדנו מכל צרה, ויקדשנו לשמו הגדול כדכת' קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו וגו' ונאמר כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו.
